מתרחש על הבד

אני רוקמת כבר המון שנים. בעיקר רקמת צלבים אבל לא רק...

הגעתי לזה "במקרה".

ככה זה התחיל –

התגוררנו אז בקיבוץ גדול במרכז הארץ, בעלי שימש כרופא הקיבוץ
ואני הייתי סטודנטית ואמא.

בעלי שהיה מבין גדול באוכל ואלוף בבישול צרפתי נכנס למטבח בביתנו.

לא הכרתי איש מחברי הקיבוץ אבל מוזמנים צריך, ויצא שהזמנתי לחגיגה
את ההורים של ילדי הפעוטון שבו שהתה ביתי.

מישהי מהמוזמנים, אמא מקסימה ומוכשרת, הגיעה עם מלאכת יד.
באסיפות הקיבוץ נהגו לסרוג באותם ימים אבל בלהה רקמה.
היא התמקמה מבלי לבזבז רגע מיותר, שלפה את עבודתה
והחלה לרקום.

קפאתי. המראה הפנט אותי לחלוטין. הסתכלתי על תנועת היד,
על המחט שננעצת בבד, על החוט הנמשך בעקבותיה, וידעתי שזה מה
שאני רוצה לעשות.

לשבת ככה, מנותקת, מרוכזת, היד מתנועעת בתנועות קצובות,
הפה דרוך ומשהו, שאז בכלל לא עניין אותי, מתרחש גם על הבד.

תחושה קמאית, עגולה, מנחמת ועדינה עלתה מתוך התנועה הזו
ומשכה את הלב. דחף בלתי מוסבר השתלט עלי באותו רגע ממש.

לפי דוגמת פרחים ישנה שנמצאה ב"בורדה" הזכור לטוב, על בד גס
למדי שנקרא "בד גבינה", רקמתי מפת-שולחן "פרימיטיבית" להפליא.



לא רקמה ראשונה ... (:

עברו מאז עשרות שנים. העולם השתנה וגם אני.



לימודים. ילדים. עבודה. תהיות וטעיות. משברים.

זמניות קבועה בחו"ל.. משא ומסע. ומתן. קבלה ודחיה. עיר ואורות ... ואני עדיין רוקמת.



ורוקמת. ורוקמת. ורוקמת... אבל על זה בפוסט הבא