לא חדש ולא שימושי

מעט מאוד אנשים חיו במקום הקטן שבו נולדתי.

הנוף האנושי בשש השנים הראשונות לחיי הסתכם במספר מגוחך

של ילדים בבתי הילדים, הוריהם (במקרה הטוב), שתי דמויות

שקראו להן "סבתות" למרות שאף אחד מהילדים לא הבין מה זה אומר,

וכמה תמהונים.

ה"דקורציה" מסביב היתה "ראשונית" – פחונים, צריפים, בוץ,

כוסות פלסטיק, מגפי גומי.

את הבגדים שלנו קבלנו מהקבוצה של ה"גדולים" והורשנו לבאים אחרינו.

זה היה צנוע, מסתפק במועט אבל לא "יפה".

כדי שמשהו יחשב ליפה הוא היה מוכרח להיות חדש. וגם שימושי.

אם הרגליים גדלו מספיק והצדיקו את ההשקעה - סנדלים חדשים לקיץ.

בגד חדש לפסח בזמנים טובים. ילקוט חדש לתחילת שנת הלימודים.

כמה חגיגיים היינו בתוך החדש והשימושי הזה ..

רגעים של אושר צרוף. ונדיר.

כשמצאתי את עצמי בשוק פשפשים קטן בפעם הראשונה בחיי התביישתי נורא.

הייתי בקושי בת 20, מועמדת טבעית להתאהב בפורמייקה, תמה ותמימה.

לא האמנתי שאפשר להכנס מרצון למקום מלוכלך ומלא "סמרטוטים",

"לחטט" בחפצים ישנים, ועוד לשלם עבור התענוג.

אבל שתקתי.

ולמדתי. להבחין בפרטים הקטנים, לכבד את החפץ ואת בעליו וגם קצת להתמקח.

כבר מזמן אני "מחטטת" בחיים של אחרים, במובן הכי פיזי של המילה.

אני מוכרחה לגעת, להרגיש את החומר, לפשפש בארגז מתחת לשולחן,

לפטפט עם המוכר. אני מתאהבת בקלות ... בחפצים.

חפץ צריך רק למצוא חן בעיני. אין דרישות נוספות.

הנה קולאג' קטן שערכתי מהאוסף הפרטי שלי - לא חדש ולא שימושי ...

קיטש. שטויות. קשקוש נוראי. אבל נורא מוצא חן בעיני (:

"פרסים", גלויות משי רקומות, סרט מידה קטן, מצבט בצורת יד ...