חשבונות.. ונפש

שנה חדשה שלי,

עוד מעט תגיעי רעננה ומחוזרת וכמו תמיד בימים של חשבונות ונפש,

אפנה למי שאחראי על המאזנים, אודה על השנה החולפת ואזכיר לו שגם בשנה הקרובה



השתדלויות חדשות ...

                                                                 הוא אמור לעזור לי לשמור על הגוזלים, על הבריאות ועל חוקי התנועה.

בתום כל שנה וקללותיה, עם פרוץ השנה החדשה, אני מצפה לניסים ולנפלאות ולישועות שיאירו מעתה את חיי, מנמיכה ציפיות עם חלוף הימים, ואז, נוכח המציאות הלא-מי-יודע-מה, מאמצת בעוז את ההנחה (האדיוטית) שכל מכשול הוא "עכבה לטובה" ..

אבל השנה אני חייבת לעצמי השתדלויות חדשות.                    

כל מיני מוצרים שפעם היו אצלי על המדפים באופן קבוע, יצאו מהמלאי בשנים האחרונות.

די. לא רוצה להתאזר בסבלנות עד שיגיע תורי. תורי הגיע.

לא מסכימה להסתפק במועט. לא רוצה להבין שום דבר ואף אחד..

הזמן קצר והמלאכה מרובה והגיע הזמן לשדרג את המכולת הקטנה שלי.

אז בבקשה, עם כל הכבוד אבל בלי בושה,

אני מבקשת שהשנה תתיחס (כן אתה, האחראי על המאזנים) ברצינות הראויה למשבר הפרטי, העולמי, האינטר-גלקסי ... Whatever  

ותקח בחשבון גם : העלאה בשכר-אחזקת רכב-הוצאות אירוח-תמיכה זוגית-טיפול עשרת-אלפים-מלגת לימודים-מענק התישבות-תוספת ילודה-תעודת יושר-אבק כוכבים ... וגם טיפ-טיפה מזל  !

ויפה שעה אחת קודם ...


                 תחל שנה וברכותיה ...

פרה אדומה

כשהילדים שלי היו קטנים, אחד המשחקים האהובים עלינו היה "מה הכי אוהבים".

שחקנו בו אינספור פעמים וגם היום אנחנו מתפתים בקלות ... "איזה נעליים את הכי אוהבת",

"איזה חיה הכי חמודה", "איזה יום בשבוע הכי כיפי" ...

מאחורי המשחק הזה עמדה כמובן ההזדמנות ללמוד מונחים חדשים, לתת שמות לעצמים,

לפתח טעם אישי ואפילו להתמודד עם סדר עדיפויות (תנסו בבית ...) 



לא עוצרת באדום ...



חשבתי על זה שוב לאחרונה כששאלתי את עצמי איזה צבע אני הכי אוהבת.

כבר למדתי כמה מונחים ושמות, ויש לי אפילו טעם אישי אבל אין סיכוי בעולם שאצליח לדרג את הצבעים באיזשהו סדר עדיפות. אני אוהבת הכל ! גם וגם וגם.



כחול וירוק ולבן וסגול ... ולא עוצרת באדום. כל אחד לחוד וכולם ביחד.

תלוי ביום, במזג-אויר, בטקסטורה, במצב-רוח, במקום, בבד, בגודל (הגודל כן קובע !)  ... ובעצם לא תלוי בכלום. סתם תחושת בטן בלי הסברים.

אני גם מרשה לעצמי לשדך לדמויות ולחפצים צבעים בלתי רלבנטיים בעליל.



אין חוקים. אין הגבלות. אין פוליטיקלי קורקט.

אני קובעת ! אבל כולם מרויחים ... וזה מה שיפה במשחק הזה - כדי שמישהו ירוויח אף אחד לא צריך להפסיד ... (:



כריות לילדים (למכירה) -

אפליקציות ורקמת יד על כתנת וינטאג' :

 

חינוך לנקיון ...

 

  

אין חוקים, אבל יש שויון ! כביסה בשניים ...











עוד באותו סגנון

 

 



לא חדש ולא שימושי

מעט מאוד אנשים חיו במקום הקטן שבו נולדתי.

הנוף האנושי בשש השנים הראשונות לחיי הסתכם במספר מגוחך

של ילדים בבתי הילדים, הוריהם (במקרה הטוב), שתי דמויות

שקראו להן "סבתות" למרות שאף אחד מהילדים לא הבין מה זה אומר,

וכמה תמהונים.

ה"דקורציה" מסביב היתה "ראשונית" – פחונים, צריפים, בוץ,

כוסות פלסטיק, מגפי גומי.

את הבגדים שלנו קבלנו מהקבוצה של ה"גדולים" והורשנו לבאים אחרינו.

זה היה צנוע, מסתפק במועט אבל לא "יפה".

כדי שמשהו יחשב ליפה הוא היה מוכרח להיות חדש. וגם שימושי.

אם הרגליים גדלו מספיק והצדיקו את ההשקעה - סנדלים חדשים לקיץ.

בגד חדש לפסח בזמנים טובים. ילקוט חדש לתחילת שנת הלימודים.

כמה חגיגיים היינו בתוך החדש והשימושי הזה ..

רגעים של אושר צרוף. ונדיר.

כשמצאתי את עצמי בשוק פשפשים קטן בפעם הראשונה בחיי התביישתי נורא.

הייתי בקושי בת 20, מועמדת טבעית להתאהב בפורמייקה, תמה ותמימה.

לא האמנתי שאפשר להכנס מרצון למקום מלוכלך ומלא "סמרטוטים",

"לחטט" בחפצים ישנים, ועוד לשלם עבור התענוג.

אבל שתקתי.

ולמדתי. להבחין בפרטים הקטנים, לכבד את החפץ ואת בעליו וגם קצת להתמקח.

כבר מזמן אני "מחטטת" בחיים של אחרים, במובן הכי פיזי של המילה.

אני מוכרחה לגעת, להרגיש את החומר, לפשפש בארגז מתחת לשולחן,

לפטפט עם המוכר. אני מתאהבת בקלות ... בחפצים.

חפץ צריך רק למצוא חן בעיני. אין דרישות נוספות.

הנה קולאג' קטן שערכתי מהאוסף הפרטי שלי - לא חדש ולא שימושי ...

קיטש. שטויות. קשקוש נוראי. אבל נורא מוצא חן בעיני (:

"פרסים", גלויות משי רקומות, סרט מידה קטן, מצבט בצורת יד ...

מתרחש על הבד

אני רוקמת כבר המון שנים. בעיקר רקמת צלבים אבל לא רק...

הגעתי לזה "במקרה".

ככה זה התחיל –

התגוררנו אז בקיבוץ גדול במרכז הארץ, בעלי שימש כרופא הקיבוץ
ואני הייתי סטודנטית ואמא.

בעלי שהיה מבין גדול באוכל ואלוף בבישול צרפתי נכנס למטבח בביתנו.

לא הכרתי איש מחברי הקיבוץ אבל מוזמנים צריך, ויצא שהזמנתי לחגיגה
את ההורים של ילדי הפעוטון שבו שהתה ביתי.

מישהי מהמוזמנים, אמא מקסימה ומוכשרת, הגיעה עם מלאכת יד.
באסיפות הקיבוץ נהגו לסרוג באותם ימים אבל בלהה רקמה.
היא התמקמה מבלי לבזבז רגע מיותר, שלפה את עבודתה
והחלה לרקום.

קפאתי. המראה הפנט אותי לחלוטין. הסתכלתי על תנועת היד,
על המחט שננעצת בבד, על החוט הנמשך בעקבותיה, וידעתי שזה מה
שאני רוצה לעשות.

לשבת ככה, מנותקת, מרוכזת, היד מתנועעת בתנועות קצובות,
הפה דרוך ומשהו, שאז בכלל לא עניין אותי, מתרחש גם על הבד.

תחושה קמאית, עגולה, מנחמת ועדינה עלתה מתוך התנועה הזו
ומשכה את הלב. דחף בלתי מוסבר השתלט עלי באותו רגע ממש.

לפי דוגמת פרחים ישנה שנמצאה ב"בורדה" הזכור לטוב, על בד גס
למדי שנקרא "בד גבינה", רקמתי מפת-שולחן "פרימיטיבית" להפליא.



לא רקמה ראשונה ... (:

עברו מאז עשרות שנים. העולם השתנה וגם אני.



לימודים. ילדים. עבודה. תהיות וטעיות. משברים.

זמניות קבועה בחו"ל.. משא ומסע. ומתן. קבלה ודחיה. עיר ואורות ... ואני עדיין רוקמת.



ורוקמת. ורוקמת. ורוקמת... אבל על זה בפוסט הבא